פרק 22: בחזרה לחיים – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

שלושה חודשים חלפו, ועדיין הופעתי לעבודה לבושה שחורים. באחד הימים הניחה עבריתה, ידידתי מהבנק, נייר צבעוני על שולחן העבודה שלי. "אין לי זמן לזה," מלמלתי, "אני חייבת לסיים את העבודה." היתה זו הזמנה לאירוע של אחד מעובדי הסניף. "הפסיקי," גערה בי, "הרי ידוע שאין מי שיתחרה בקצב העבודה שלך." לא השבתי. עבריתה נטשה את החיוך ועטתה ארשת פנים רצינית, התיישבה לידי ואמרה: "לאבד אם, לקבור אותה, זה מאוד קשה, יפה, אבל זוהי דרכו של הטבע. כאשר ההיפך קורה, זו טרגדיה. אני מבינה את צערך, תאמיני לי, אבל הגיע הזמן להוריד את השחורים ולהתחיל לחיות." דבריה נגעו בי. ידעתי שגם עבריתה איבדה את אמה לפני כמה שנים.

 

מאת: יפה גולן

 

ביום האירוע שאלתי מאחותי שמלה פרחונית מהודרת שתפרה לעצמה בגזרה צמודה עם מחשוף עדין בצורת חצי סהר ונעלי עקב תואמות. נכנסתי לבית שבו נערכה המסיבה, ולראשונה זה חודשים רבים הרגשתי טוב. החיוכים, הקריצות והלחשושים הנעימים מאחורי גבי, הבהירו לי כי חברי לעבודה רואים לראשונה יפה אחרת. לא עוד הבחורה הצנומה, לבושת השחורים, שעובדת בשקט ובמהירות ליד מכונת הנשיונל, אלא בחורה חייכנית ומלאת חיים, המשתתפת בשיחותיהם, ואפילו לוגמת כוסית במחיצתם.

היציאה מהאבלות הביאה עימה הפתעות. ביני ובין יוסי, אחד מבני השכונה בחולון, נולדה ידידות. יום אחד עמדתי במרפסת ושמעתי המולה מכיוון בית הוריו של יוסי. "יפה, את באה לשתות איתנו קפה?" צעק לי שכני מהמרפסת, על פניו הבעה עליזה מתמיד. "אני כבר באה," צעקתי חזרה. נכנסתי לדירה, ומבין כל המסובים הבחנתי מיד באלי, בחור גבוה, עם שפם וזוג עיניים כחולות. הוא הביט בי בסקרנות. התיישבתי מולו, נרגשת מהכימיה המיידית אשר נוצרה בינינו. אלי סיפר לי שסיים את שירותו הצבאי, עזב את קיבוץ גלעד שבו גדל, וכעת הוא עובד בחברת סולל בונה, על כלים מכניים כבדים.

"אני ויוסי מתגוררים בבת ים," המשיך, "לדירה נוהגים לקרוא 'הרווקייה', כי אנחנו וכל החברים שלנו טרם התחתנו." שמחתי לשמוע שאלי פנוי, אך לצערי, לאחר שסיימנו לשוחח נפרד ממני ויצא.

שבוע מורט עצבים עבר עלי עד שצלצול הטלפון קטע מארג סבוך של תקוות ומחשבות. "שלום יפה, את זוכרת אותי?" התנגן קולו של אלי בטלפון, "נפגשנו לפני שבוע אצל יוסי, אולי בא לך לצאת לסרט?"

השהיתי במקצת את התשובה, מבקשת שלא להצטייר כקלה להשגה, בהתאם לתסריט אותו שיננתי היטב, בתקווה שאכן יתקשר. אולם על אלי זה לא פעל כמתוכנן.

"תקשיבי יפה, אין לחץ, אם לא מתאים לך, רק תגידי ואני מבטיח לא להטריד אותך שוב."

"לא, לא אין בעיה," עניתי במהרה, לפני שיתחרט באמת, "אשמח ללכת איתך לסרט."

פורסם בקטגוריה יפה גולן – ללא מורא – פרקים 21-23, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *