יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 33

האזינו לפרק מספר 33 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

השמחה לא נמשכה זמן רב. שבוע לאחר שעברתי לבית כלל, פרצו למשרדי. אף על פי שבבניין הוצבה שמירה מסביב לשעון, הפורצים הצליחו לשבור את המנעול ולחדור למשרד ללא הפרעה. באותה נקודת זמן נראה היה שדבר לא נגנב. הייתי משוכנעת שמדובר בגנבים שפשוט לא הצליחו למצוא דבר בעל ערך וחזרו כלעומת שבאו. בדיעבד התברר לי שהפורצים לקחו קלסרים עם מידע עסקי.

רק לאחר שהתמקמתי במשרדים גיליתי שבבית כלל ישב גם אחד מיריביו הגדולים של פרי באותה תקופה, מי שהיה מנהל הארגון למימוש האמנה זמן רב לפני הגעתי, ופתח חברה מתחרה לטיפול בנושא הפנסיה. לא היה לי שום קשר אליו, מה גם שלא תכננתי לשוב ולטפל בענייני הפנסיה. אבל כנראה היה מי שהבין את הדברים אחרת, והסיק מסקנות שגויות מהשכנות למנהל הקודם.

לאחר כמה שבועות התקשרתי לברר מה קורה עם כספי הפיצויים שהייתי זכאית להם, ושעדיין לא הופקדו בחשבוני. במקום לקבל תשובה עניינית, זכיתי למתקפה רצינית; פרי טען בזעם שלא מגיעים לי שום פיצויי פיטורים. "מצידי", אמר, "את יכולה לתבוע אותי". ניצלתי את ההזדמנות, ושאלתי אותו מה קורה עם דמי התיווך על העסקה הקנדית. הוא השיב שלא רק שלא אקבל כסף, אלא שבכוונתו לתבוע אותי על הנזק שנגרם לו מכך שהלכתי לעבוד אצל המתחרה.

"לא מדובר בשום תחרות", הסברתי לו, "עבדתי אצל המתחרה רק כמה חודשים, וכרגע אין בכוונתי להמשיך ולעסוק בנושא הפנסיה. זה לא מעניין אותי". אולם פרי לא רצה להקשיב.

לא הייתי מופתעת מהגישה התוקפנית שלו. בעבודתנו המשותפת כבר נוכחתי במקרים שבהם היה מתפרץ ללא כל הצדקה, ואז מתחרט על התנהגותו מאוחר יותר. זה האופי שלו. בשלב זה לא הייתי מודאגת מהאיומים. ידעתי שלא עשיתי שום דבר פסול, ומצפוני היה שקט. הוא רק מאיים, אמרתי לעצמי. המשרד המשיך להתבסס ובתוך כחודש כבר היתה לי רשימת לקוחות מרשימה למדי, בהם בעליו של בית מלון באילת שעמד למכירה ומשקיעים זרים רבים. הדברים נראו טוב מאי פעם.

החגיגה נפסקה כשביום בהיר אחד הופיע במשרדי אדם מוכר. היה זה צוקר, מי שהחליף אותי בתפקיד כמנהל הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי. צוקר החזיק בידו מעטפה ירוקה גדולה והגיש לי אותה. כשפתחתי את המעטפה התברר שמדובר בבקשה לצו מניעה אשר הוגשה נגדי על ידי הארגון, על ידי עו"ד ד"ר פרנק רפנהגן, שייצג את הלקוחות בגרמניה, ועל ידי חברת BGA, אותה הקים עו"ד פרי לטיפול במימון ההלוואות. מטרת צו המניעה היתה לאסור עליי להשתמש ברשימת לקוחות הארגון.

בבקשה לצו המניעה נטען, בין היתר, כי גנבתי רשימת לקוחות במטרה להסב נזקים: "בסמוך ליציאתה של הנתבעת לחופשה, גנבה הנתבעת קובץ דפי מחשב המכיל מעל לחמשת אלפים שמות וכתובות של לקוחות התובעים".

בעודי מעיינת במסמך הבקשה, בניסיון להבין מה לכל הרוחות פרי רוצה מחיי, החל להציף את המשרד מבול של טלפונים. התברר שהבקשה הופצה לכל מערכות העיתונים. כותרות גדולות כבר דיווחו על ההאשמות: גניבה, מרמה, זיוף והתחזות.

מיד שלחתי את הפקידה לקנות את העיתונים. כשראיתי את הכותרות המזעזעות התחלתי לבכות. הרגשתי שעולמי חרב עליי. עד לאותו יום הייתי רגילה לכך ששמי מופיע רק בהקשרים חיוביים, אבל הפעם העיתונים נתנו לפרי את כל הבמה. מי שלא הכיר אותי יכול היה להבין שמדובר בנוכלת של ממש. בתחילה עזיבתי המסתורית את הבנק ועכשיו צו המניעה.

צלצלתי לפרי. "למה אתה עושה לי את זה?" שאלתי. "הרי אתה יודע היטב שלא עשיתי את הדברים האלה. לא גנבתי רשימות, לא התחריתי בך". אך הוא עמד בתוקף על גרסתו ולא רצה לשמוע את מה שהיה לי להגיד. הצעתי לו להיבדק במכונת אמת, אך הוא השיב בקרירות, "לא".

התחלתי להבין שצו המניעה הוא רק קצה הקרחון. פרי החליט לחסל אותי והוא ישתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו. ואכן, כעבור כמה ימים הפרסום השלילי החל לתת את אותותיו. אנשים רבים שהייתי עימם במגעים עסקיים נעלמו באופן פתאומי, והעסק הצעיר שהקמתי החל להתמוטט.

יותר מהכול, דאגתי לשמי הטוב, שנהרס באחת. חשבתי שאחרי פרשת הבנק אשוב להיות אדם רגיל, שעוסק בענייניו הפרטיים, והנה פתאום כל המדינה קוראת את ההשמצות נגדי. זו היתה טראומה קשה. קשה מדי להתמודדות עבורי. חשתי חרדה איומה ובושה.

דמיינתי את ילדיי קוראים בעיתון, ואת מה שאומרים כל אלה שאינם יודעים מדוע עזבתי את הבנק, "הנה, זו אותה אחת שעבדה בבנק. הנה, תסתכלו, צדקנו". זו היתה שעתן הגדולה של כל הנשמות הטובות.

באותה תקופה, יצא אלי בעלי לנסיעות עבודה תכופות בגרמניה, שם עבד עם חבר שהקים מפעל. אף על פי שנזקקתי לחיזוקים, רווח לי באותו יום שהוא איננו בארץ ושלא ראה את הכתבות המשמיצות. אולם מפרסום שלילי לא פשוט להימלט; בטיסה ארצה קיבל בעלי כמו כל הנוסעים את העיתונים הטריים מהארץ, וכך התבשר כבר במטוס על ההאשמות והתביעות נגד אשתו הנוכלת והרמאית. נעצבתי והצטערתי, אך זאת היתה רק ההתחלה.

הדיון בצו המניעה נקבע למועד קרוב ביותר ועדיין לא היה לי עורך דין, ודאי שלא היה לי כסף לשלם לייצוג נאות. החלטתי שאייצג את עצמי והגעתי לבית המשפט לבד.

השופט לא הסתיר את תדהמתו מהחלטתי, במיוחד לנוכח הייצוג ששכר הצד השני – עו"ד נחמן גולדברג. השופט שאל אותי אם אני בטוחה בהחלטה לייצג את עצמי. "צו המניעה הוא נגד השימוש ברשימת הלקוחות", השבתי, "ומשום שאני לא משתמשת בשום רשימה שכזו, מן הסתם אין לי דבר נגד צו המניעה, ואני בעצמי מקבלת אותו". פסיקת השופט תאמה את טענתי.

מה שהטריד אותי יותר מכל לא היה העניין המשפטי, אלא הציבורי. היה לי ברור לחלוטין שמטרת הצו היתה אך ורק להכפיש את שמי, ולהפוך אותי לנוכלת בעיני הציבור. פרי ידע היטב שאם הדברים ייכתבו במסמך משפטי, העיתונאים יוכלו לפרסם את ההשמצות, חסרות שחר ככל שיהיו, מבלי להיות חשופים לתביעה בגין הוצאת לשון הרע. הוא הניח שהפרסומים ירתיעו אנשים מלשכור את שירותיי, אם אי פעם אחליט להתחרות בו. והוא צדק. אפילו אנשים שהיו מקורבים אליי ניתקו את הקשר.

התחלתי להבין את השיטה של פרי. הוא הציג שוב ושוב את אותן האשמות ממוחזרות וקליטות, שיוכלו להיות מנוסחות היטב ככותרות בעיתונים. לצורך כך הגיש, באותם נושאים, שפע של תביעות, בקשות לצווי מניעה, תלונות במשטרה וקובלנות פליליות פרטיות.

כעת עתידות להגיע שלוש שנים קשות במיוחד של מאבק משפטי. בין 1986 ל-1989 ירה פרי בכל התותחים. הוא לא בחל בשום אמצעי.

 

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 31-35, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *