יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 34

האזינו לפרק מספר 34 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

כשמגישים תביעות, אפשר להכפיש כמה שרוצים, ללא קשר למציאות, ואז לפרסם את הדברים בעיתונות. למעשה, אפשר לתבוע גם עמוד חשמל, ואם אתה לקוח טוב כמו פרי, שמרבה לקנות מודעות ולפרסם בעיתונים, מובטח לך שתקבל את סוג החשיפה שבה אתה מעוניין. פעמים רבות, עוד לפני שקיבלתי את המסמכים המשפטיים, כותרות העיתונים כבר דיווחו על היותי מואשמת בגניבה, במרמה ובהתחזות. פרי גם העסיק יחצנים והיו לו קשרים עם האנשים הנכונים. מולו ניצבתי אני – חלשה, ללא עבודה וללא פרנסה.

עם צו המניעה עוד יכולתי להתמודד לבד, אך בכל הקשור לתביעה ולקובלנה הפלילית העדפתי לקבל ייצוג משפטי. בעקבות המלצות מחברים הגעתי למשרד עורכי הדין סוכובולסקי שנקר. הסברתי להם את מצבי, וביקשתי שיסכימו לייצג אותי למרות המצוקה הכספית שהייתי שרויה בה. הם התרשמו מכנותי, ריחמו עליי, ונקבו בסכום סביר יחסית שאותו אפשרו לי לשלם בהמחאות דחויות.

פרי הגיש תביעה שבה נטען כך: "בסמוך לפרישתה גנבה הנתבעת קובץ דפי מחשב המכיל מעל לחמשת אלפים שמות וכתובות של לקוחות התובעים, המופיעים בקובץ הממוחשב של התובעים כקוד 2 […] הנתבעת ביצעה שורת עבירות פליליות, לרבות הטעיה, מרמה, התחזות, גניבה ממעביד, וקבלת נכסים שהושגו בפשע".

"בשלב זה", נכתב עוד, "וכל עוד לא נתקבלו חשבונות, לא גובש מלוא הנזק, ולא התברר היקף השימוש של הנתבעת ברשימות, מעריכים התובעים את נזקיהם, לרבות פגיעה במוניטין, בקשרים המסחריים והיחסים עם לקוחותיהם […] בסך חמש מאות אלף ש"ח". פרי תבע את החזרת הרשימות, וכמו כן את ביטולה של כל פעולה שנעשתה כלפי הלקוחות, החזר שכר טרחה ועוד.

לדיונים בבית המשפט הגעתי מלאת ביטחון, לא רציתי לתת לו את התענוג לרמוס אותי ולחזות בי מתפתלת לפניו. כמובן, הכחשתי לחלוטין את כל טענותיו. פרי נראה מדושן כולו, מלווה תמיד במקורביו, בסוללת עורכי דין, ולעתים אף בבני משפחתו. זו היתה חבורה מלאת ביטחון, וכולם הגיעו בחליפות מחויטות ובמכוניות חדשות. פרי, עורך דין בעצמו, הפגין ביטחון עצמי רב ועיניו רשפו בוז כלפיי, כאילו אומרות: "הסוף שלך קרוב".

אך כאמור, לא הדיונים בבית המשפט הטרידו את מנוחתי, אלא הסיקור החדשותי המגמתי, שלא פסק. על פי רוב, מידע הגיע לתקשורת עוד לפני שהגיע אליי.

כך, לאחר הגשת אחת התביעות פנה אליי עיתונאי וביקש שניפגש בבית סוקולוב בתל אביב. הוא הציג בפניי עותק מתלונה שהגיש פרי במשטרה, ושאל אם אני רוצה להגיב. מובן שלא ידעתי על התלונה, וכשהעיתונאי החל להקריא מהנייר ידעתי שדבר לא יעזור לי, גם אם אחליט להגיב. כעבור כמה ימים קראתי בעיתון, כמו כל עם ישראל, שהוגשה נגדי תלונה נוספת למשטרה בגין מרמה והתחזות.

אם כבר ביקשו העיתונים את תגובתי, היא הופיעה בדרך כלל בקטן, לעומת ההאשמות של פרי, שהצטייר כרודף חוק וצדק. "מתווכת לפנסיות מגרמניה חשודה בגניבת מסמכים", נכתב בכותרת ענקית ב"ידיעות אחרונות" ואילו כותרת המשנה זעקה: "הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי, ממנו פרשה גולן, הגיש נגדה תלונה על גניבת דפי מחשב והעברתם לארגון מתחרה".

בגוף הידיעה נכתב כי "בתלונה למשטרה נאמר כי ערב פרישתה של יפה גולן, היא נטלה עימה עותק רשימות מחשב, שכללו חמשת אלפים שמות של לקוחות. עו"ד ישראל פרי, מבעלי הארגון למימוש האמנה, טען אתמול כי יפה גולן אינה מסתפקת במה שעשתה בעבר, והיא מפיצה שקרים ודיבות נגד ארגונו, שחלקם אף פורסמו באמצעי התקשורת, במגמה לפגוע בארגון מבחינה עסקית". בתגובה לשאלה אחרת ענה עו"ד פרי: "אין זה נכון שהארגון שלנו גובה עמלות שמנות. אנו גובים שכר טרחה המקובל אצל עורכי דין שמטפלים בהליכי קבלת פנסיה גרמנית". בסוף הידיעה הופיעה בקצרה גם עמדתי: "יפה גולן טוענת כי הארגון מנהל נגדה באחרונה רצח אופי. לדבריה, החשדתה בגניבת דפי המחשב מהווה עלילה".

פרי נקט בכל אמצעי אפשרי כדי להלחיץ אותי. למשל, מכתב ששלח לי ביולי 1987, שבו הוא עונה בשלילה על בקשתי לתשלום פיצויי פיטורים המגיעים לי על פי חוק, מסתיים כך: "עליי להעמידך על העובדה כי העברת הנושא לבירור משפטי על ידך תשמש לי תמריץ לתבוע את הנזקים אשר הוסבו על ידך לארגון – נושא שהוזנח על ידי עד כה". זה היה רמז דק, אך רב משמעות.

לא נרתעתי מאיומיו, ולאחר כמה חודשים החלטתי להגיש נגד פרי תביעת פיצויים בבית הדין לעבודה. האמנתי שחובות המעביד כלפי העובד הן דבר שיש לדאוג לו לפני הכול. הרגשתי שהפיצויים מגיעים לי בצדק. ומעל לכול, הייתי זקוקה נואשות לכסף.

בית הדין לעבודה שכן בשעתו בבניין ישן שבו מסדרונות צרים. כשהגעתי למשפט ראיתי את פרי מסתודד עם עורכת דינו במסדרון. הוא הסתכל עליי, ולא אמר דבר. זו היתה למעשה הפעם הראשונה מאז הפיצוץ הגדול בינינו, שבה נתקלתי בו פנים אל פנים. הוא אולי ניסה להפחיד אותי, אבל אני הייתי בטוחה בצדקתי, ואף לא שכרתי עורך דין לצורך ההליך.

גם באולם הקטן ישבתי ליד פרי, ולמשמע דבריו התחשק לי להעיף לו סטירת לחי. "היא קיבלה כסף, היא משקרת, היא נסעה לחו"ל על חשבוני, לא מגיע לה כלום", כך העיד. השקרים היו מלווים בגיחוכים ובצחוקים מזלזלים מצידו, אבל אלה לא הצליחו לשבור את רוחי. לאחר דיון קצר, בית המשפט הכריע לטובתי ופרי נאלץ לשלם לי את פיצויי הפיטורים.

סיימנו את התיק בבית הדין לעבודה, אך המאבק המשפטי האמיתי והעיקרי עוד היה לפנינו. הדיונים בבתי המשפט התרבו והתארכו, ועורכי הדין דרשו תוספת משמעותית ביותר לשכר הטרחה. תוספת זו לא היתה בהישג ידי והחלטתי, בלית ברירה, לקחת הלוואה גדולה. הבנק אישר את ההלוואה, הערבים כבר חתמו על כל המסמכים, אולם ברגע שהופיע גל כתבות נוסף – התהליך נעצר. כשהגעתי לבנק לחתום על ההלוואה נאמר לי, "קיבלנו הוראה מההנהלה לא לתת לך כלום. לצערנו, ההלוואה שלך מבוטלת". מעולם לא הייתי כה מושפלת. בעלי ואני יצאנו מסניף הבנק בעיניים דומעות, מסרבים להאמין שהעיקרון הידוע חל גם עלינו. כשאתה מצליח, כולם מחייכים אליך, אבל כשאתה עם הראש למטה, דורכים עליך ורומסים אותך.

 

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 31-35, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *