יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 35

האזינו לפרק מספר 35 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

ההתנכרות, ההכפשות, המתח העצום והקשיים הכלכליים השפיעו עליי בצורה קשה. התחלתי להשתמש בכדורי הרגעה, כדורי ואבן אותם קיבלתי בקלות מהרוקח השכונתי שהכיר אותי ודאג לי. הייתי בולעת את הכדורים ושותה כמויות גדולות של אלכוהול, ללא הגבלה ומכל הבא ליד. קוניאק, וויסקי, עראק, כל משקה שהיה בארון. שילוב החומרים החזקים הצליח איכשהו להרגיע אותי והצלחתי לתפקד.

הימים היו קשים. הרגשתי שאיני עומדת בנטל הפרשה הענקית, ההאשמות והרדיפות. המכות ניחתו זו אחר זו. עוד ועוד תביעות, תלונות וקובלנות הוגשו נגדי, וכל אחת מהן פורסמה מיד בעיתונות. התביעות הגיעו על ימין ועל שמאל, במהירות ובחדות, כמו מהלומות בקרב אגרוף לחיים ולמוות. עוד בטרם הספקתי להגיב או לעכל, מכה נוספת ניחתה.

הייתי זקוקה נואשות לכסף. לאחר שהבנק סירב לאשר לי את ההלוואה, פניתי לאחד מעמיתיי לשעבר, בנקאי שהקים לאחר פרישתו חברת מימון. הוא שמח לראות אותי, והיה נחמד ואדיב, עד לרגע שבו ביקשתי ממנו הלוואה. "אי אפשר", אמר מיד, ללא הסברים נוספים. אבל היה לי ברור למה "אי אפשר". ביקשתי הסבר, נתקלתי בהתחמקות, והבנתי שאין סיכוי לקבל דרכו את ההלוואה. הוא התנהג כאילו ואינו מכיר אותי, כאילו ועברי נמחק. לא יכולתי שלא להיזכר בימים שבהם הייתי מנהלת בנק מצליחה עם עתיד מזהיר, ואותו אדם התייחס אליי לגמרי אחרת.

יצאתי ממשרדו שבורה לחלוטין והתחלתי לבכות. הלכתי מייבבת לאורך רחוב אלנבי, לכיוון שפת הים, כשעוברים ושבים נועצים בי מבטי פליאה ורחמים. חשתי מוכה וחבולה, כפי שלא חשתי מימיי. זה היה רגע קשה שלא אשכח לעולם. הגעתי אל שפל המדרגה. צעדתי ברחוב ובראשי שמעתי שוב ושוב את הקול הדובר מילים מנקרות, מכאיבות. את היית מנהלת בנק, היית למעלה, היתה לך קריירה מבטיחה, פרנסה ושפע, כבוד. ועכשיו, ראי היכן את נמצאת. אט אט הרגשתי כיצד חוסר האונים ממלא כל חלקה בנפשי. חזרתי הביתה ופניתי אל הנחמה היחידה שהכרתי אז, לכדורים ולשתייה. הפעם איבדתי את חוש הביקורת על הכמויות. לאחר שעתיים שלוש נכנסתי למצב שמעולם לא חוויתי, הרגשתי שאני מרחפת, שאני בשמיים. ראיתי אורות חזקים, איבדתי תחושה של מקום וזמן, והתעלפתי. איני יודעת כמה זמן נמשך הדבר אולם כשהתעוררתי אחזה בי חרדה איומה, הבנתי שהייתי כפסע מהמוות. בעודי מעכלת זאת, שמעתי קול חדש, קול אחר שטיפס ממעמקים. מה את חושבת שאת עושה? לשתות ולשכוח במקום להילחם? במקום לחפש פתרון? במקום להיאבק על האמת שלך? למה את מרימה ידיים? את הולכת ומדרדרת את עצמך לאבדון. לא מתאים לך. זו לא את. זאת לא יפה.

קמתי, מפורקת, תשושה ומטושטשת, אספתי את כל הבקבוקים שהיו בבית וזרקתי אותם לפח הזבל. במבט לאחור אני יכולה לומר בפה מלא שבאותה תקופת משבר קשה הייתי מכורה לאלכוהול ולחומרי הרגעה. קשה להודות בהתמכרות, אבל זאת האמת.

לאחר זריקת הבקבוקים וההחלטה להתנקות הגיעה תקופת הגמילה הגופנית. הגוף המשיך לדרוש את החומרים שבלעדיהם לא יכולתי לתפקד ברמה המינימלית ביותר. אני זוכרת רגע שבו הייתי לבד בבית, מרגישה כיצד כל תא בגופי דורש את החומר. הגוף זועק, הנפש צורחת "אני הולכת למות!" מה שמכנים "קריז" בשפת המכורים. אחוזת אמוק מיהרתי לחנות המכולת, קניתי משקה, אפילו לא שמתי לב בדיוק איזה משקה, ורצתי חזרה הביתה, כאילו שחיי תלויים בדבר, כאילו שזאת התרופה שתציל אותי ממוות. פתחתי את הפקק במהירות והתכוננתי לקחת לגימה עמוקה. ואז, באותה שנייה נעצרתי. "לא!" צעקתי. לא. אני עם הזבל הזה גמרתי. שפכתי את תוכן הבקבוק לכיור. התבוננתי במשקה הניגר והמסתלסל אל פתח הביוב השחור ובאותה שנייה אמרתי לעצמי "ניצחתי".

מאז אותו יום אני נקייה. ומאותו יום אני יודעת דבר אחד בוודאות. ברגעים הכי קשים, רק את יכולה לעזור לעצמך. רק אדם יכול לעזור לעצמו וכך מגיעה גם העזרה החיצונית שמובילה אותו לחוף מבטחים. אין אתגר שאי אפשר להגשים, אין בעיה שאי אפשר להתגבר עליה, הכול תלוי ברצון ובאמונה.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 31-35, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *