יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 37

האזינו לפרק מספר 37 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

בשלב זה של המאבק, התחלתי לשער שניסיונותיו של ישראל פרי לנטרל אותי ולהפריע למהלך חיי התקין אינם קשורים ליצר נקמנות בלבד. אמנם הוא היה איש לוחמני, מי שאינו מהסס ללכת עד הסוף במאבקיו, מי שמסוגל לתבוע גם לקוחות ולרדוף עד חורמה אחר יריביו. אבל לא הגיוני היה שאדם ישקיע כל כך הרבה מאמצים ברדיפה אחרי עובדת לשעבר, שאפילו אינה מתחרה בו. הבנתי שאם לא אנקוט מיד צעדים יצירתיים כדי להבין מדוע הוא מנסה לחסל אותי, אני מתירה את דמי.

הייתי חייבת לגלות האם פרי פעל בדרכים לא כשרות בנושא הפנסיה, האם היה משהו שהוא חשש שיתגלה לאחרים. אם אצליח להגיע לכמה לקוחות של פרי, חשבתי, אוכל להבין אם נהג כשורה בעניינם, וחשוב יותר, אוכל לדעת האם יש לו מה להסתיר.

כדי לנסות להגיע ללקוחות כאלה, פרסמתי בעיתון מודעה למתן ייעוץ בנושא הפנסיה הסוציאלית. כבר לא עניין אותי מה יחשוב פרי כשיראה את המודעה. גם כך הוא היה בדרך לחסל אותי, והייתי חייבת למצוא דרך להתגונן.

נכון, לא הייתי מומחית בתחום, אבל הייתי חייבת להעז. לא היתה לי ברירה. גם לא היו לי תוכניות לעסוק בנושא הפנסיה, אך זו היתה הדרך היחידה לנסות ולגלות את מה שמסתתר כאן. בעקבות פרסום המודעה הגיעו למשרד כמה לקוחות, אולם הם היו מעטים, והם גם לא נמנו על לקוחותיו של פרי.

כשהוצגו בפניי שאלות מקצועיות, השבתי שאינני בקיאה בפרטים והפניתי את השאלות לאיש מקצוע, עורך דין בגרמניה. היה זה עו"ד ד"ר פרנק רפנהגן, אחד המומחים הגדולים בנושא הפנסיות, שהיה ידוע ביחסו החם לישראל, ושעבד עם כל משרדי הייעוץ בארץ שעסקו בנושא הפנסיה. ד"ר רפנהגן היה אמנם רשום כאחד התובעים בכתב התביעה שהוגש על ידי פרי בשמו, אבל יחסינו היו טובים והוא שמח לספק לי את הייעוץ הנדרש. חזרתי עם תשובותיו אל כל מי שהיה מעוניין בכך. בשלב זה לא גביתי תשלום עבור שירותיי.

באחת הפעמים שבהן שוחחתי עם רפנהגן בעניינו של אחד מלקוחותיי, הוא אמר לי, כבדרך אגב, "אולי איש זה יוכל להגיש בקשה לפי החוק החדש". אוזניי התחדדו מיד. על איזה חוק הוא מדבר? תהיתי. ביקשתי ממנו מידע לגבי החוק החדש – מי יוכל להירשם, באילו תנאים וכדומה. רפנהגן היה אדיב מאוד, והסביר לי שככל הנראה בשנת 1990 ייכנס לתוקפו בגרמניה חוק בנושא הפנסיה הסוציאלית, המיועד לניצולי שואה שעומדים בקריטריונים מסוימים. הוא הסביר לי מה הם הקריטריונים המתגבשים, מי רשאי להירשם, מי אינו רשאי, ונידב פרטים רבים נוספים.

החוק החדש עדיין לא נחשף לציבור, ורק מי שהיה מעורב בגיבוש הצעת החוק ידע על כך. כמובן, עוד לא היה ברור אפילו אם ההצעה תאושר. אף על פי שכל התהליך היה עדיין בחיתוליו, תייקתי את פריט המידע הזה בראשי כשווה מעקב.

ביוני 1989, לאחר שלוש שנות מאבק משפטי, תקשורתי וכלכלי שסופו אינו נראה באופק, היה ברור שאני חייבת לסגור את המשרד בבית כלל. העסק לא הצליח להתרומם, ומיום פתיחתו צבר רק הוצאות וחובות. היה לי ריהוט וציוד, ונאלצתי לחפש מקום אחסון במחיר נמוך ככל האפשר. חיפשתי חדר זול להשכרה, ולהפתעתי הגעתי לבניין בכתובת שבה שכן משרד הליווי עימו שוחחתי במהלך חיפושיי אחר עבודה. תנאי התשלום היו נוחים; בעל המקום ביקש עבור החדר מאה דולר בחודש בלבד, ואפילו לא היה צריך לשלם מראש. העמסנו את הציוד על טנדר של חבר, ונסענו למקום. המתנו יותר משעתיים ובעל המקום לא הגיע. בינתיים התבוננתי סביב. האזור היה מזוהם, הבניין כולו שימש בית בושת, הזונות הסתובבו עם ביפרים והכניסה היתה מלאה בזבל ובטינופת. באוויר נישא ריח שתן מהול בבשמים זולים. המראה היה דוחה אבל לא היתה לי ברירה, המשכתי לחכות. לבסוף הופיע בחור שהזדהה כבעל המקום. הוא היה למעשה סרסור. הבחור לקח את הכסף ונתן לי את המפתח למה שהוא כינה משרד: חדר מעופש ומצחין, ללא אוורור וללא מזגן. לא היה אפשר להכניס את הציוד מרוב זוהמה, אך ניקינו את החדר כמיטב יכולתנו. עברו כמה רגעים וקול קטן בתוכי לחש: יש לך קורת גג, יש ארבעה קירות, יש שולחן, כיסא, טלפון. את יכולה לעבוד גם מכאן. אסור לך להרים ידיים.

ארגנתי מעט רהיטים בפינה קטנה שתוכל לשמש משרד. ויצאתי שוב לדרך. המציאות במשרד החדש היתה לא פשוטה. בחדר הסמוך היתה מיטת עיסוי, ובבניין היו עשרות מיטות זוגיות לשימוש הלקוחות. היתה זו הפעם הראשונה בחיי שנקלעתי לבית זונות והתחושה היתה לא קלה. למרבה החלחלה, לא פעם, כשעברתי ברחוב, היו נעצרות לידי מכוניות חולפות ובהן גברים שקראו לעברי, "כמה את לוקחת? בואי, יש לי הרבה כסף".

אבל למרות הקשיים הייתי מרוצה מאוד מכך שיש לי חדר, פינה קטנה שהיא שלי. במקום להיכנס לדיכאון, הייתי מגיעה למקום מדי בוקר מלאת מרץ, אוספת את האשפה והזוהמה, מנקה מסביב ומתחילה יום חדש.

בעלי שכר את החדר הסמוך, ותכנן להעביר לקבוצות קורס הכנה למבחן התיאוריה לנהיגה. פרסמנו מודעה בעיתון, ואני עניתי לטלפונים במשך היום. "שלום, אני מתעניין בקשר לקבוצות, אפשר לדעת בבקשה איך זה הולך?" שאל לקוח מהראשונים שהתקשרו.

"אתה יכול להירשם, זה בקבוצות מעורבות, לכל הגילאים", עניתי בשמחה.

"וכמה עולה?" התעניין הקליינט.

"המחיר הוא מאה וחמישים שקל, וזה עד שאתה מצליח", עניתי.

"תגידי גברתי", שאל, "יש קבוצה לגברים בלבד?"

"לא נוח לך ללמוד עם נשים?" תהיתי.

"איזה לימוד?" הוא הרים את הקול, "זה לא סקס שם?"

הבנתי שהמקום החדש הוא כה ידוע לשמצה, עד שאנשים משוכנעים שבמקום מתקיימת אך ורק פעילות זנות. אני ראיתי גם את הצדדים החיוביים: מיקום המשרד, בסמוך לתחנה המרכזית, הקל על אנשים מכל חלקי הארץ להגיע אלינו.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 36-40, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *