יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 39

האזינו לפרק מספר 39 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

הייתי היחידה שפרסמה הודעות על החוק החדש. הרישום החל בספטמבר 1989, ובתוך שלושה חודשים כבר היו לי ארבעת אלפים תיקים. לא הבטחתי כלום, לא התחייבתי ולא הגזמתי. כל שאמרתי הוא שעומד לצאת חוק חדש, שפרטיו אינם ברורים כרגע. מי שיתברר כי החוק אינו חל עליו, יקבל את כספו. הפרלמנט הגרמני, כך הבהרתי לנרשמים, דן כרגע בעניין החוק והתוצאה אמורה להתקבל בקרוב.

לראשונה זה זמן רב, ראיתי כסף. יכולתי להחזיר חובות ולנשום לרווחה. לאחר שכספים החלו להגיע באופן סדיר, מצבי הכלכלי השתפר מאוד. החלטתי לשנות את הרכב הדיירים בבניין ולסלק את הזונות. הצעתי לבעלים סכום כפול של דמי שכירות על כל משרד שהתפנה, ולאט לאט רכשתי חלק מהמשרדים. לא היה לי צורך בכל החדרים, אבל רציתי לעשות הכול כדי שהזנות לא תשוב לבניין. הזונות והסרסורים נאלצו לחפש מקום אחר.

לקחתי פסק זמן קצר מהעבודה ונסעתי לארצות הברית לחתונתה של בתי הבכורה. נתתי לה את כרטיס האשראי שלי ואמרתי, "השתמשי בכרטיס הזה לכל הצרכים שלך. אני אכסה את הכול בארץ". זו היתה הרגשה נפלאה. סוף סוף יכולתי לפנק את הבת שלי, הבת שממנה לקחתי בלית ברירה את הדולרים שחסכה בימים הקשים שבהם חיינו בשכירות. לבתי הצעירה קניתי קטנוע, כדי שתוכל להגיע לבסיס הצבאי שבו שירתה כחיילת. התחלתי לשקם את החורבה שבה גרנו ברמת גן. לאחר תקופה ארוכה של מצוקה, הצלחתי להרים את הראש מעל המים.

לאט לאט החלו להגיע פרטים נוספים הקשורים לחוק החדש. התברר שהחוק הבטיח פנסיה סוציאלית גבוהה לאנשים שעבדו באזור הרייך ולכאלה שהוגדרו כשייכים לתרבות הגרמנית. תפקידי היה לטפל באופן מקצועי בהרשמה ובטיפול בתיקים, כדי למקסם את זכויותיו של כל נרשם בהתאם לנתוניו. לא ידעתי גרמנית, אבל תמיד טענתי שמנהל טוב יכול לנהל כל דבר, אם הוא יודע להחזיק לצידו את האנשים המתאימים. ככל שנרשמו יותר לקוחות, גם הצוות שלי התעבה והתמקצע, ויכולתי להרשות לעצמי להעסיק עורכי דין ומתרגמים מהשורה הראשונה.

למרות האופטימיות שהפיחה בי הרווחה הפתאומית, טרם ידעתי שלוות נפש. התביעות המשפטיות העיבו עליי, וההתמודדות הקשה נמשכה. מדי יום, כשהייתי מגיעה בבוקר לעבודה, הייתי מוצאת כתובות נאצה שרוססו בצבע על קירות המסדרון שהוביל למשרד. "יפה גנבה, יפה רמאית, יפה נוכלת". החזקתי באופן קבוע פח צבע, וכל בוקר, לפני שהלקוחות היו מגיעים, הייתי מוחקת את הכתובות. באחד הבקרים הבחנתי שכל מערכת החשמל הוצאה ממקומה. הלכתי להגיש תלונה במשטרה, ושם צחקו עליי, "אם השאירו את הקיר עומד, אז זה בסדר". מדי פעם היו מגיעים למשרד בחורים צעירים, נכנסים לחדר, מקימים צעקות אימים ונעלמים.

פרי נהג לשלוח למשרדי מתחזים ולצייד אותם במסמכים מקוריים ובסיפורים אותנטיים. למעשה, מעולם לא יכולתי לדעת אם מי שעומד לפניי הוא אכן קשיש נזקק או מרגל. יום אחד הגיעה למשרד אישה שהזדהתה כאחת מלקוחותיו של פרי. היא סיפרה לי שבעלה הנכה, משה גוטליב, קיבל פנסיה, אולם הארגון מסרב לשחרר מידע בנוגע לתיקו. גוטליב טענה שמעלימים ממנה מידע, וביקשה ממני לכתוב מכתב עבורה לביטוח הגרמני שישלח לה פירוט על מצב הפנסיה, נוסף על מה שכבר נשלח בעברית.

בדומה למאות מקרים אחרים, הכנתי מכתב בגרמנית. הגברת גוטליב אמורה היתה להחתים את בעלה, משה גוטליב, על המכתב ולשלוח אותו לגרמניה בעצמה. המכתב היה מוכן, אולם גוטליב לא באה לקחת אותו ימים ארוכים. חתמתי על המכתב בשוגג, כפי שחתמתי על מאות מכתבים אחרים ביום שנשלחו לגרמניה. לאחר כמה ימים הופיעה הגברת גוטליב. כאשר לא מצאתי את המכתב, ואמרתי לה שכנראה הוא נשלח בטעות לגרמניה, היא שמחה מאוד.

בהמשך, התברר לי בבית המשפט, שגברת גוטליב עבדה במשרדו של עו"ד פרי ונשלחה במטרה להפיל אותי בפח. בכל פעם שהגיעה למשרד נשאה מכשירי הקלטה על גופה. המכתב היה עילה להגשת תביעה נוספת, והפעם על "התחזות לאחר", כלומר לבעלה של גוטליב. הטיעון שבבסיס התביעה היה מופרך. הרי אם הייתי רוצה לזייף, מן הסתם לא הייתי משרבטת את חתימתי הרגילה במכתב. אבל העובדות מעולם לא הפריעו לפרי להגיש נגדי תביעות.

באחת הערכאות פסק בית המשפט שעליי להעביר חומרים לעו"ד פרי, לאור טענתו על גניבת לקוחות. יום בהיר אחד הופיע במשרדי עורך הדין שלו, אוחז בידיו צו, "באנו לקחת ממך את התיקייה", הודיע לי חגיגית. מדובר בתיקייה גדולה, ובחוץ כבר עמדה משאית הובלות עם סבלים, מוכנים ומזומנים להעמיס ארגזים של מסמכים ולנסוע. התקשרתי מיד לעורך הדין שלי. זה יעץ לי בחוכמה להציע לאורחים שייקחו את קובצי המידע מהמחשב שלי, במקום את התיקייה. כל הנתונים נמצאים בקבצים, וכך תהיה לתובע גישה חופשית ומלאה לכל מידע שירצה. "כל שם של לקוח שאתה חושב שהוא שלך, שלח לי רשימה", ביקשתי ממנו. וכך היה.

בהתאם לצו המניעה, הגיעה אליי רשימה של ארבע מאות לקוחות שבהם אסור לי לטפל. שלחנו לכל אחד מהלקוחות מכתב: הואיל וקיבלתם הלוואה אצל פרי, אתם לקוחות שלו ואיננו יכולים לטפל בכם. צירפנו כתובת וביקשנו מהלקוחות שיפנו אל הארגון למימוש האמנה להמשך טיפול. אולם לקוחות רבים חזרו אליי והביעו את תמיהתם. "מעולם לא חתמנו אצל פרי, אנחנו לא מכירים אותו. אל תעזי להפסיק לטפל בנו". לאחר כמה שבועות קיבלנו גם פנייה בהולה מעורכי הדין של פרי. "אנא, הפסיקו את הזרם". מתברר, כי פרי בחר קצת יותר מדי שמות מהרשימה. רבים ממי שכלל לא היו לקוחותיו הגיעו למשרדו, כשהם זועפים ואינם מבינים מדוע מודיעים להם כי הם מחויבים לאדם שאינם מכירים.

בתביעה אחרת, שנוהלה נגדי ונגד נתבע נוסף, עובד לשעבר של פרי, נטען שמסמכים שנדרשו לא הועברו, ונמצאנו על סף האשמה בביזיון בית המשפט. עורך הדין הסביר לי שבמקרה זה הכול תלוי בשיקול הדעת של השופט, ושאם אואשם בביזיון, אין הרבה מה לעשות. ישבנו מתוחים באולם הדיונים. מעל לדוכן השופטים היה חלון צר, ממנו נראתה פיסה קטנה של שמיים כחולים. "אימא, אימא", התבוננתי אל חתיכת הרקיע הקטנה והתפללתי בלבי, "רק שלא יחייבו אותי". לפתע עין שמאל החלה לקפוץ ברטט עדין ומוכר. פניתי לנתבע שישב לידי ואמרתי לו, "אני חושבת שלא יחייבו אותי. יש סיכוי".

"מנין לך?" אמר לי והחווה בידו בביטול.

"קופצת לי העין", אמרתי לו בשקט, "יש לי הרגשה".

"לי דווקא יש הרגשה הפוכה", הוסיף בנימה צינית.

עוד אנו מתלחשים, נכנס השופט לבית המשפט והחל בהקראת ההחלטה. הנתבע נקנס בתשלום חמשת אלפים שקל. הנתבעת גברת גולן ללא חיוב. כל הנוכחים, גם אני, נותרו המומים למדי. יצאנו החוצה. עורך הדין של הנתבע פנה אליי בתדהמה, "אני עורך דין כבר שנים רבות. אני לא יודע מה קרה כאן".

"היא פשוט מכשפה", אמר שותפי לספסל הנאשמים. "עין קופצת? מה זה עין קופצת?"

לחצנו ידיים בקרירות ונפרדנו איש איש לדרכו. זאת לא סתם עין קופצת, חייכתי לעצמי, זאת אימא שמגנה עליי מלמעלה, וצדקת הדרך שלעתים מנצחת נגד כל הסיכויים.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 36-40, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *