יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 40

האזינו לפרק מספר 40 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

טלפון בהול מעו"ד רפנהגן פתח את שנת 1990. בפיו היתה בשורת איוב. "לצערי, אני נאלץ להפסיק את עבודתנו המשותפת", אמר. מיד הבנתי שהוא קיבל מפרי הוראה להפסיק את ההתקשרות עימי באופן מיידי. פרי היה הלקוח הגדול שלו, רפנהגן לא רצה להסתבך עימו והחליט להיענות לבקשתו. זאת היתה בשורה קשה. רפנהגן היה הסמכות הבכירה בנושא הפנסיה, ובלעדיו לא היה בגרמניה מי שיטפל בענייני לקוחותיי. לא הסכמתי לוותר בקלות, אך כשהייתי מתקשרת אל רפנהגן הוא היה מתחמק ממני. כנראה הופעל עליו לחץ חזק, והלחץ עבד.

מעולם לא הייתי בגרמניה ולא ידעתי את השפה, אבל החלטתי לעשות ניסיון אחרון. נסעתי לברלין, להיפגש עם רפנהגן ולקבל ממנו הסברים. הוא הגיע אליי לבית המלון וחזר על דבריו ללא היסוס. "לצערי, אני נאלץ להפסיק את עבודתנו המשותפת". הוא הסכים להמליץ לי על משרד עורכי דין אחר. לקחתי את הפרטים ושבתי לארץ כעוסה.

כשבוע לפני שהחוק החדש נכנס לתוקפו, פרסם פרי מודעות גדולות בעיתונים, שבהן הזהיר כי אין צורך להירשם לקבלת פנסיה סוציאלית במסגרת החוק שעדיין לא אושר, וכי אין צורך לשלם עבור העניין. אישור החוק היה כבר ודאי למדי, ופרי ידע זאת גם דרך עו"ד רפנהגן, אשר מסר לי את המידע, אך כאמור הוא עשה הכול כדי להכשיל אותי. ואכן, בעקבות פרסום המודעות החל להגיע זרם של טלפונים מאנשים שהאשימו אותי במרמה ובגזלת כספם.

למתלוננים אמרתי שאם הם רוצים לסגור את התיק, יקבלו את כספם חזרה. בו בזמן, פרסמתי מודעה קטנה שהבהירה כי מומלץ להירשם. פרי איים מיד בתביעה נוספת. כעת ניהלתי מאבק בשלוש חזיתות – הקהל המוחה, האיום בתביעה חדשה, שהצטרפה לשורת תביעות קודמות, וחיפוש אחר עורך דין חדש בגרמניה.

פרי הערים מכשול נוסף. הוא טען שהוא מזוהה עם הפנסיה הגרמנית, ושאינני רשאית להשתמש בשם "הפנסיה הגרמנית". החלטתי להפיק תועלת מהקושי שהוצב בפניי, וכך נולד השם המסחרי של העסק שלי: יפה גולן השקעות ופיננסים בע"מ, המחלקה לפנסיה מגרמניה.

בינתיים הספקתי לתאם פגישה עם עורכי הדין החדשים בגרמניה. לא היה לי זמן רב, משום שידעתי שעם כניסת החוק לתוקפו קצב העבודה יגבר פלאים. לא יכולתי להרשות לעצמי להיתפס עם המכנסיים למטה, ולפעול ללא נציגות מכובדת בגרמניה.

עורכי הדין שרפנהגן הפנה אותי אליהם הבטיחו שידאגו לי לסידור לינה, אך כשהגעתי לגרמניה התברר כי הם לא טרחו לעשות זאת. מצאתי את החדר הפנוי האחרון במלון יוקרתי בברלין. החדר הפחיד אותי, היו תלויות בו תמונות ענקיות של שליטי גרמניה לדורותיהם, והרגשתי שאני נמצאת במפקדת האס.אס. כל הלילה לא הצלחתי להירדם. מחשבות רבות התרוצצו בראשי.

דברים רבים שהגרמנים שאלו את הניצולים לצורך קבלת הכספים, לפי החוק החדש, הדהימו ועיצבנו אותי. למשל, "מדוע עזבת את המולדת הישנה?" זו נראתה לי שאלה, שהתשובה עליה ברורה מאליה וכואבת. אנשים צריכים היו להוכיח שהם משתייכים לתרבות הגרמנית. אחרי שרצחתם את משפחתם, אתם עוד מצפים שהם ידברו גרמנית בבית? שימשיכו לחיות את התרבות הגרמנית? הסתכלתי על הגרמנים, כל כך מנומסים ונקיים, ולא יכולתי לתפוס איך התרבות המתקדמת הזאת הוציאה מתוכה זוועות כמו רצח עם.

אבי נלחם בגרמנים כשהיה בלגיון הזרים, ופעמים רבות מכרים וחברים אמרו לי שהם לעולם לא ייקחו כסף מידם של הגרמנים. אבל דעתי היתה שונה. עם כל הבעייתיות, עדיף לקחת את הכסף, ומי שלא מעוניין להשתמש בו תמיד יוכל לתרום אותו לעניים או לנזקקים. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. לפחות שהכסף יגיע לניצולים ולא יישאר אצל הגרמנים.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 36-40, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *