יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 27

האזינו לפרק מספר 27 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

התעכבתי על מודעות הדרושים בעיתון "דבר". העבודה היחידה אשר נראתה לי סבירה, היתה חצי משרה כמנהלת בדרג זוטר בסולל בונה. לאחר שיחת טלפון קצרה נקבע לי ראיון עבודה.

המראיין, כצפוי, ביקש לברר היכן הועסקתי בעבר ובאיזה תפקיד. "עבדתי שנים רבות בבנק, בשנים האחרונות כמנהלת סניף", השבתי באי נוחות, "החלטתי להוריד מעליי עומס ולהיות יותר עם ילדיי". מבטו החד נח על פניי. "איך עוזבים בנק, איך עושים דבר כזה?" הקשה האיש שמולי.

"למען ילדים עושים הכול", עניתי בשקט, "היו לי שנים נפלאות בין כתליו של הבנק, אולם הפוקוס כיום הוא על חיי המשפחה שלי, ועל כן חצי המשרה שאתם מציעים מתאימה לי בדיוק".

איש מחברת סולל בונה לא טרח לחזור אליי. עקשנית, התקשרתי לבדוק אם מועמדותי עדיין נשקלת. את תשובת החברה עתידה הייתי לשמוע עוד פעמים רבות בהמשך: "אנו מצטערים גברת גולן, אך הנתונים שלך גבוהים מדי למשרה המוצעת".

פניות למקומות עבודה נוספים נחלו כישלון צורב. נראה היה כאילו השם יפה גולן לא רק שאינו פותח דלתות, אלא אף נועל אותן בקפידה. לא יכולתי להרשות לעצמי לשבת בבית ולשקוע ברחמים עצמיים, לכן הייתי נוסעת כל בוקר לבית העסק של אחי ולומדת את רזי ענף הריהוט, מתחילה לשקול אפשרות של הסבה לתחום חדש – יצוא רהיטים לחו"ל.

באחד מימי השישי אחר הצהריים, נסעתי לבקר את אבי עם בעלי. אבא, שהיה בן שבעים וארבע, לא הרגיש טוב. הוא סבל ממחלת מעיים קשה. שלא כהרגלו, הרבה להתלונן באותו יום על בריאותו המידרדרת. ישבנו עימו כשעה, יצאנו מבית האבות ונסענו הביתה. עברנו כמה רחובות ולפתע החלה עיני הימנית לרטוט במהירות עצבנית. "אלי, בבקשה בוא נחזור לאבא", אמרתי לבעלי, "משהו לא בסדר". ביצענו פניית פרסה כדי לשוב לבית האבות. מצאנו את אבא שוכב במיטתו, ולפתע, לאחר שיעול קצר, הוא החל לירוק דם. אבא נלקח במהירות לבית החולים, שם הוחלט לנתחו במקום. בחוסר רצון עזבתי את ידו כאשר הובל לחדר הניתוח. כששהה בחדר ההתאוששות, לאחר הניתוח, הודיעו לי בצער כי החזיר את נשמתו לבורא.

הייתי האחרונה לבית משפחת סולטן שראתה את אבא לפני שנפטר. הידיעה שלא אמלא יותר את תפקידי – לקחת את אבי בכל יום שישי אל בתיהם של אחיי – העציבה אותי והותירה אותי מרוקנת. מאז ומתמיד הייתי קרובה אליו. כדרכם של אנשים מבוגרים, הפך אבא ליותר ויותר תלוי בי, כילד שעליי לדאוג לו. נמלאתי צער גם על כך שלא עלה בידי לספר לו את הסיבה האמיתית לפרישתי מהבנק. ידעתי שאבי מאוכזב ומסרב להאמין שבתו, מנהלת בנק מצליחה, עוזבת במפתיע ומרצונה החופשי את מקום עבודתה המכובד. את נחמתי מצאתי בכך שנפטר בשיבה טובה יחסית, כיאה לחייל אמיץ בלגיון הזרים, ושלא ידע השפלות כואבות בשל מחלתו.

ימי השבעה חלפו, ואני חזרתי לחפש עבודה. מודעה אחת בלטה במיוחד בגודלה: "דרוש סמנכ"ל לחברה פיננסית". חייגתי למספר אשר הופיע בעיתון, מציגה את עצמי ומדגישה את ניסיוני הרב בתחום הפיננסי, בתור מנהלת בנק בדימוס. "את אכן עשויה להתאים לתפקיד", אמר לי הקול בצידו השני של הקו, ונקבעה עימי פגישה.

משרדיו של עורך הדין ישראל פרי שכנו במפלס התחתון של כיכר אתרים בתל אביב. דלת הכניסה נפתחה לתוך מבואה מרווחת בעיצוב מכובד, המרוהטת בספה ובכיסאות בגווני אפור, אשר הובילה לחלל גדול ממדים. עמדות מחשב ומשרדים סגורים בדלתות זכוכית הזכירו לי מבנה של מוסד בנקאי. זה כבר משהו, חשבתי, וחייכתי לעבר האיש שקיבל את פניי, עו"ד ישראל פרי.

האיש הציג עצמו בהבעה צנועה, כמעט ביישנית, "אני בעל החברה". הראיון התנהל בפשטות, נעדר מתח אופייני למעמד מסוג זה. את התשובה לשאלתו, מדוע עזבתי את הבנק, כבר נתתי במיומנות. "אני מעוניינת לעבוד אך ורק בחצי משרה". לשמחתי, נראה היה כי ההסבר מספק אותו. האיש נמנע מלחטט בעברי ואף לא טרח לבקש המלצות. התנהגותו האדיבה השרתה עליי נינוחות שהלכה וגדלה.

"המשרד שלנו עוסק במתן פנסיה לזכאים, בהתאם לאמנת ישראל-גרמניה", הסביר ושאל אם יש ברשותי מידע כלשהו על נושא זה. "למען האמת אין לי", הודיתי, "אולם אני מודעת לקיומו, הודות לעבודתי במסגרת הבנק". בתום הפגישה הודיע לי כי התקבלתי לעבודה. "את תידרשי לטפל בנושא כוח האדם של החברה ובכל ענייניה האדמיניסטרטיביים". מעסיקי לעתיד לא פירט עוד, והעביר לידיי חומר רב לקריאה.

למחרת אמורה הייתי לטוס לצרפת בענייני יצוא אפשרי של רהיטים אוריינטליים ממפעלו של אחי, ולכן סיכמתי עם עו"ד פרי שאתחיל לעבוד בעוד שבועיים, ועד אז אסיים לעיין בחומר המקצועי. נפרדנו בלחיצת יד לבבית ומאושרת. נסעתי לביתי לחלוק עם משפחתי את החדשות הטובות.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 26-30, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *