פרק 31: אחת משלנו – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

באחד הימים, בשעות אחר הצהריים, בדיוק כאשר מנהל הסניף נעדר, צבאו עשרות לקוחות על דלפקי השירות. מהומה קולנית נוצרה סביב התעקשותה של אחת הלקוחות לקבל שירות לפני פלוני, אשר לטענתה נדחף לתור. נקראתי לטפל במצב. ניגשתי אליה, בדקתי לאיזה שירות היא זקוקה, והפניתי אותה לתור אחר. זועמת, פנתה האשה לבנה בערבית, בטון מלא בוז: "מאיפה הביאו את הפקידונת הזאת? אני אדאג שיפטרו אותה." הישרתי מבט לעבר עיניה, והשבתי לה מהר, באותה השפה: "אני סגנית מנהל הסניף גברתי, ועם קצת רצון טוב וסבלנות, היית כבר יכולה לקבל שירות מזמן." האשה התעשתה ומיד תיקנה את עצמה: "רגע, את משלנו, אני מצטערת. לא ידעתי שאת דוברת ערבית."

על אף שזכיתי לכמה העלאות שכר משמעותיות, עדיין התגוררנו בדירה הקטנה בבת ים. החלטנו למצוא דירה מרווחת ונוחה יותר. החיפושים הובילו לדירה בבית דו קומתי בחולון, שענתה על ציפיותינו ואף היתה בעיני משתלמת מאוד מבחינה כספית. ממש מציאה. חשבון פשוט שערכתי גילה כי לאחר שניקח משכנתה בסכום המקסימלי לו היינו זכאים, עדיין יחסרו לנו שישים אלף דולר, סכום אותו נדרשנו לשלם למוכרים במזומן, ולכל המאוחר חצי שנה לאחר כניסתנו לדירה. בערב, בבית, הראיתי לאלי את החשבון שערכתי. "חבל," אמר אלי, "צריכים לוותר." הרגשתי את עיני מקפצת במהירות מבשרת טובות, "הולכים על זה," סיכמתי, "יהיה בסדר." אולם בחודשים שלאחר חתימת החוזה, לא הצלחנו לגייס אפילו עשירית מהסכום עליו התחייבנו. "מה יהיה? איך נסתדר?" דאג אלי, ואילו אני דבקתי בתשובה הקבועה: "יהיה בסדר."

פורסם בקטגוריה יפה גולן – ללא מורא – פרקים 30-31, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *