פרק 33: העובדת הסוררת – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

שיחת טלפון מהנהלת הבנק קטעה בוקר אחד את עבודתי. נמסר לי כי אחד הסניפים בחולון, סניף נאות רחל, זקוק בדחיפות לסגן מנהל עם אישיות חזקה, על מנת לטפל בבעיות התפקוד של הסניף. הוחלט על כן, להעבירני. ההחלטה למנות אותי לתפקיד החדש אישרה, לשמחתי, את ההערכה לה זכיתי בדרג הניהולי של הבנק.

"גבר שאוכל לסמוך עליו," ביקש מפורשות מנהל הסניף בחולון, לאור הקשיים הרבים שניצבו מולו. משהוסבר לו שאשה מגיעה, התאכזב, ונרגע רק ברגע שהדגישו בפניו כי "זאת אשה ממש כמו שני גברים." כאשר נפגשנו, לאחר שיחה קצרה שבמהלכה תהה על קנקני, הודה כי משהו טוב נפל בחלקו.

יחסי העבודה בסניף היו עכורים מאוד. במהרה גיליתי כי המרירות, תרבות המרפקים והעיסוק הבלתי פוסק באחר, אפיינו את התנהגותם של מרבית מעובדי הסניף, והשפיעו במישרין על איכות העבודה. כינסתי במהרה את הפקידים לישיבה, שבה הצהרתי כי אין לי עניין במאורעות העבר. "כיוון שפני כולנו לעתיד," נאמתי, "אני מציעה לפתוח דף חדש. עובדים שידעו לעבוד יחד בצוות וליזום רעיונות חדשים לטובת הסניף והלקוחות יתוגמלו בהתאם." בזמן הישיבה שמתי לב כי אחת העובדות הבולטות והחזקות בסניף היתה עסוקה במריחה מופגנת של לק בוהק על ציפורני ידיה. אותה בחורה נהנתה מתדמית של עובדת אשר ההנהלה מפחדת להתעסק איתה, וניצלה את מעמדה המפוקפק על מנת להיעדר מהעבודה בתדירות גבוהה, בכל עת שחפצה, ומבלי שטרחה להודיע מראש. כשכבר הואילה בטובה להגיע לעבודה, נראה היה שאת מרבית שעותיה העבירה בשיחות טלפון. ידעתי כי בהיותה עובדת שנהנתה מקביעות, אין באפשרותי לפטר אותה מבלי לגרום לסכסוך עבודה ארצי, וכי מנהלים רבים לפני כשלו בניסיונותיהם לשדלה לעזוב מרצון. החלטתי לנסות טקטיקה אחרת.

באחד מימי היעדרותה התפניתי לבדוק מה היא באמת עושה בזמן זה. התקשרתי לביתה, שם נמסר לי כי הלכה לבריכה. זימנתי אלי מיד את ראש ועד העובדים בסניף והסברתי לה: "כשמישהו מנסה לדפוק את ההנהלה זה מצער אותי וזה טבעי ומובן," אמרתי, "אבל כשעובדת, חברה שלכם, הרשומה היום כחלק ממצבת כוח האדם של הסניף, מנסה לדפוק אתכם זו כבר ממש בעיה שלכם." לפני שהספיקה למחות המשכתי, "עכשיו, לדוגמה, בזמן שהיא שוחה להנאתה בבריכה, אתם צריכים לעבוד קשה יותר. למעשה, חובה על כולנו לבטל את הפסקות הצהריים שלנו כי הלחץ עולה והלקוחות ממתינים." ראש הוועד נסעה מיד לבריכה, וביקשה לקרוא לעובדת ברמקול. ואכן, היא הגיעה חיש מהר, לבושה בבגד ים. "את לא אמורה להיות חולה?" שאלה ראש הוועד, "כן, אני חולה, אבל השמש טובה לי, היא מרפאת אותי," השיבה במבוכה. מאותו רגע החליטו עובדי הסניף להחרימה.

למחרת, עם שובה לעבודה, פניתי אליה: "בכל מקרה לא באת לכאן על מנת לעבוד. אז בואי, קראי ספר ושלבי רגליים. אני מאשרת לך לא לעבוד בכלל. רק לנוח." היום הראשון מצא חן בעיניה. היא הגיעה מאוחר, התיישבה מאחורי אחד הדלפקים, והעבירה את היום כשהיא שקועה בקריאתו של רומן רומנטי שהביאה מהבית. כך חלף לו שבוע. לאחר עשרה ימי עבודה, במהלכם התעלמו ממנה העובדים לחלוטין, צעדה למשרדי וביקשה עבודה. "יקירתי, אצלי לא תקבלי שום עבודה," אמרתי לה במהירות את שתכננתי לומר זמן רב. "אני נותנת לך הזדמנות שלא תחזור על עצמה. או שתחתמי מיד על פרישה ותקבלי מאתיים אחוזי פיצויים, או שכל הסניף ימשיך להתעלם ממך עד שתחפצי לעזוב מרצונך, אבל אז, אני מבטיחה לך, תנאי הפרישה שלך יהיו גרועים." היא הסכימה, נתתי לה כסף למונית, ושלחתי אותה למחלקת כוח אדם במשרדים הראשיים של ההנהלה. "הבעייתית שלנו בדרך אליכם, תחתימו אותה מיד." לאושרם לא היה גבול: "יפה, זה הישג לא ייאמן. שנים ניסינו להיפטר ממנה ללא הצלחה. אנחנו פותחים את השמפניות." הרגשתי סיפוק רב, ידעתי כי הפעלתי את סמכותי כמנהלת בחוכמה, ופעלתי לטובת הסניף והעובדים.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - ללא מורא - פרקים 32-35, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *