פרק 36: לצמוח עם הסניף – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

הצורך להצליח בער בי. החלטתי כי אעשה את הבלתי אפשרי ולצורך כך נדרשו שיטות עבודה בלתי שגרתיות. כאשר הגעתי לסניף הבחנתי כי למרות שעבדו בו בסך הכול שנים-עשר עובדים, הנהיגה ההנהלה הקודמת אווירה של ריחוק והתנשאות, יוצרת חיץ ברור בין לשכת המנהל ליתר העובדים. כדרכי, שיניתי זאת מיד. במקרים שבהם עובדי חברת הניקיון לא הגיעו בזמן, הייתי פונה לעובדים, אומרת "בואו ננקה יחד," לוקחת דלי וסמרטוט ומתחילה לשטוף את הרצפה. לאט, אך בהתמדה, החלה הרוח החדשה לדבוק גם בעובדים, אשר עד לפני זמן קצר לא ידעו אם הסניף ימשיך לפעול או ייסגר בשל הפסדיו הכבדים. "במקום שיסגרו את הסניף שלנו, אנחנו נצטיין ונתעלה מעל הסניפים האחרים," המרצתי אותם לפעילות.

כאשר היו מגיעים טפסים חדשים לבנק, ובהם פירוט של מכשירים פיננסיים ונהלים חדשים, הייתי מחלקת את החוזרים לכל עובדי הסניף במקום להפיצם רק לנוגעים בדבר, כנהוג במרבית הסניפים. באותו יום הייתי מזמנת את העובדים אלי למשרד ובוחנת אותם. באופן זה היו הם חייבים ללמוד את החומר, ובאמצעותם למדתי אותו גם אני. השימוש שעשיתי באינטואיציה ובשכל הישר הלכו והשתכללו לאורך השנים. אם בתחילה הרגשתי כמי שחוזרת על תעלוליה של אמא מתקופת המעברה, הרי שבהדרגה הערכתי נכונה את עוצמתם הרבה של הכלים הללו וידעתי שעם צוות מסור ונאמן, השמים הם הגבול.

הסניף החולוני השתרע על שטח של שישים מטר רבוע בלבד, פחות מגודלה של דירת שניים וחצי חדרים. הצפיפות יצרה אווירה מתוחה והפריעה הן ללקוחות שנדרשו להידחק לתוך המבנה הקטן והן לעובדים. עוד בטרם התחלתי לנהל את הסניף בפועל, נכנסתי לחנות הסמוכה לו, שם פרש בפני מוכר נעליים את מרכולתו. מלאי דל, מאובק ולא אופנתי של זוגות נעליים, שנראה כי המתינו לשווא זמן רב לקונה, נח על קרטונים בלויים. "אני רואה שהביזנס לא ממש הולך," פניתי למוכר, שומרת על אנונימיות של קונה מהשורה. "המכירות מזמן לא מפרנסות אותי," השיב לי בגילוי לב, "אבל החנות הזאת שווה הרבה כסף. עוד מעט אהיה עשיר," הוסיף כממתיק סוד. "ממה בדיוק תהיה עשיר?" התעניינתי. "הבנק," השיב לי בשמחה, "שם כבר אין מקום לזוז. הוא יהיה מוכרח לקנות אותי בקרוב. ובנק, תאמיני לי, משלם הרבה כסף." הודיתי לו, ולמחרת פניתי לדיירי הקומה שמעל הסניף, אשר בעבר התנהל מולם משא ומתן באותו נושא בדיוק. הודעתי להם כי אני המנהלת החדשה וכי לאחר שבחנתי מחדש את הצעתם, החלטתי לשקול אותה ברצינות. בה בעת דאגתי להפיץ בין כל עובדי הסניף את השמועה כי אנו קרובים מאוד לסגירת עסקה עם בעלי הדירה בקומה העליונה. השמועה עשתה לה כנפיים והגיעה מהר מאוד לאוזניו של מוכר הנעליים. באותו השבוע, נכנס למשרדי המוכר, שלא זכר אותי מביקורי בחנות, והציע לי למכור את חנותו. "זמני אינו בידי. אני כבר אדם מבוגר שמעוניין לפרוש לגמלאות," הציג עצמו, "את לעומת זאת מנהלת חדשה, ולכבודך, אעשה לכם מחיר מצוין," המשיך. אולם בפועל היתה הצעתו גבוהה פי שלושה ממחיר השוק. "זו ההצעה שקיבלתי מדיירי הקומה העליונה," אמרתי, שולפת ממגירתי חוזה אותו הכינותי מראש. "החלטתי לקבל אותה. אני מצטערת, מאוחר מדי." כעבור שבוע, פנה אלמוני לבעל חנות הנעליים הישנה, והציע לרכוש אותה במחיר הנמוך בעשרה אחוזים ממחיר השוק. האיש, אותו הכרתי היטב, היה קונה סמוי של הבנק. העסקה בוצעה במהירות.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - ללא מורא - פרקים 36-39, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *